002 - "בראשית" אצל רבנו סעדיה ואבן ג'אנח

הקדמה

בפוסט הקודם הצגנו את הבעיות הדקדוקיות של המילה "בראשית". נזכיר בקצרה: השאלה המרכזית היא האם מדובר בלשון סמיכות. לשאלה זו נלווים קשיים:

(א) אם כן — היכן נמצא הסומך?

(ב) ואם לא — מדוע חסר יידוע?

אנקלוס, כאמור, התעלם מהבעיה הדקדוקית, ותרגם על פי ההקשר של הפסוקים.

הפתרונות של רס"ג וריאב"ג

רבנו סעדיה גאון (רס"ג להלן), לעומת זאת, לקח דרך הפוכה. בתפסיר (תרגום התורה של רס"ג לערבית), רבנו הוסיף מילה אחת כדי להקל על המתח הדקדוקי בפסוק: "אול מא כ׳לק אללה: אלסמואת ואלארץ׳" (=ראשית מה שברא אלהים: השמים והארץ). רבנו התייחס לתיבת "בראשית" כסמוכה, והסומך החסר בפסוק הוא "מה". על פי זה, הפירוש המתקבל הוא שראשית הברואים היו השמים והארץ.

רבינו יונה אבן ג'נאח (מעתה ריאב"ג) הציע שני פתרונות בספר השרשים שלו ('כתאב אלאצול' במקור הערבי): הראשון זהה לשל רס"ג: "בלשון הזה יש הסתר, והשיעור: בראשית אשר ברא א־להים" (שם, ערך ראש).

פתרונו השני של ריאב"ג הוא שהמילה "ברא" פועלת כמקור. "מקור" הוא מונח דקדוקי שמציין צורת פועל המתארת מהות מופשטת של פעולה. לדוגמא, בפסוק "וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים" (יהושע ב), המילה "שׁוֹב" בצורת מקור, ומשמעה "שיבה", כך שפירוש הפסוק הוא "עד שיבת הרודפים". על זו הדרך, ריאב"ג טען שייתכן ש"ברא" בפסוק שלנו פועל כמקור, כך שמשמעו "בריאה". לפי זה, פירוש הפסוק הוא "בראשית בריאת אלהים: השמים והארץ".

למרות שאי אפשר להכריע בין שני הפירושים על פי קריטריונים אובייקטיביים, מבחינה אינטואיטיבית קל יותר להשלים עם מילה חסרה מאשר לפרש פועל פשוט כשם עצם. קריאה מחודשת של מילה דורשת מהקורא מאמץ פרשני לא טבעי. על כל פנים, שני הפירושים מובילים לאותה תוצאה פרשנית, על אף שהם נוקטים במסלולים דקדוקיים שונים.

מדברי רס"ג וריאב"ג משתמע שהם התייחסו לפסוק הבראשיתי כמשפט עצמאי ומסוגר (שלא כמו רש"י, שבו נדון בפוסט הבא). הפסוק בעצם מתחלק לשניים: (א) בראשית אשר ברא אלהים/בראשית בריאת אלהים: (ב) השמים והארץ. יוצא, שהפסוק לא מתייחס לזמן הראשון, אלא לברואים הראשונים - השמים והארץ.

הקושי

אמנם, הפרשנות של רס"ג וריאב"ג תקינה מבחינה דקדוקית, אך קשה לומר שהיא מסתדרת עם ההקשר הרחב של הפסוק. על פיה, הפסוק מניח - אך אינו מצהיר במפורש - שיש בורא לעולם. על ידי פתרון הבעיה הדקדוקית, נוצר קושי עקרוני יותר.

כיצד ניתן לפתוח את התורה בהנחה שאל אחד ברא את הכל, מבלי להצהיר על כך בפירוש? הרי רעיון כזה - שיש בורא אחד לעולם - לא היה מובן מאליו בזמן מתן תורה, ובוודאי לא בקרב עם שיצא ממצרים, שהיה שקוע בתרבות של עבודת אלילים. אם כן, סביר היה לצפות שהפסוק יפתח בהצהרה חדה וברורה: יש בורא, והוא שברא את כל אשר ישנו. זה בדיוק מה שמאפשרת הקריאה הפשוטה והמוכרת: "בראשית - ברא אלוהים את השמים ואת הארץ."

ייתכן שרס"ג וריאב"ג כתבו לקהל שכבר קיבל כמובן מאליו את קיומו של בורא לעולם, בין מכוח המסורת, ובין מתוך ההיכרות עם שאר פסוקי התורה. עבור קורא כזה, אין הכרח שהפסוק הראשון יכריז על כך במפורש, והבעיה הבולטת לעין היא דווקא לשונית-דקדוקית. ובנוסף, שניהם היו מדקדקים מובהקים, והקפידו לפתור חריגות וליישב את הטקסט עם כללי הלשון. אולם, מנקודת מבט ספרותית וביקורתית, קריאה זו יוצרת קושי.

סיכום

העולה מכל האמור, שגם אם הפירוש הדקדוקי מקובל, התחושה היא שמשהו עקרוני חסר. הרעיון המהפכני ביותר של התורה - קיומו של בורא אחד - איננו נאמר כלל, אלא רק נרמז. זה פירוש לא רק בלתי מספק; הוא פשוט לא סביר.